לעיתים בנות עם תסמונת טרנר חוות קשיים שהם מעבר לנושאים הרפואיים והפיזיולוגים. הקשיים, והגורמים להם הם מגוונים ומאד אינדיבידואליים.
בגילאי הגן יתכן קושי בשפה וביכולת הביטוי. בהמשך לחלק מהבנות יהיו קשיים בלימודים ובאופן ספציפי בחשיבה כמותית (למשל לימודי מתמטיקה). נושא התקשורת הבין אישית ופיתוח הכישורים החברתיים יכול להיות, גם הוא, מאתגר לחלק מהבנות. לאורך השנים, לחלקן יתכנו קשיים עם מוטוריקה וקואורדינציה מה שעלול להביא לרמה מסויימת של סירבול. בנות הטרנר לעתים מתקשות עם תפיסה מרחבית וזה בא לידי ביטוי למשל בהתמצאות.
לבוגרות, תכונות אלו ייתכן ויעכבו השגת רישיון נהיגה. לחלקן גם יתכן שתפריע תכונה של חוסר גמישות (נוקשות) מחשבתית. במילים אחרות, יחזרו על אותן פעולות, פחות ילמדו מטעויות ויתקשו להשתפר בתחומים מסויימים. הנושאים הללו יכולים להתקשר לקשיים בהתארגנות וקשיים בביצוע משימות מורכבות.
כל הנכתב כאן יכול להוביל לקשיים חברתיים בגיל צעיר וגם בגילאי בית הספר ובגיל ההתבגרות. בדיוק פה, לנו ההורים, תפקיד מרכזי!
חשוב שנלווה את הבנות ונזהה את הקשיים הללו מוקדם ככל האפשר. ניתן להיעזר באנשי מקצוע בתחום כגון קלינאית תקשורת ומרפא בעיסוק. הכי חשוב זה לתמוך בבנות, ולהיות קשובים להן וכמובן, מעל הכל, לא להשוות בינן לבין האחיות שלהן והחברות שלהן. למקרה שההשוואה מגיעה מכיוון הבת עצמה (“למה הן יותר מצליחות? טובות?” וכו’) חשוב לתווך לה את זה, להסביר לה שכולנו שונים זה מזה ולחזק אותה על כל הדברים שהיא טובה בהם.
והשאלה הגדולה: מתי ואיך לספר לבת שלנו שיש לה תסמונת טרנר? כמובן שכאן אין תשובה אחת. זה תלוי בגיל הבת, בבגרות הריגשית שלה ובמערכת היחסים שלכם איתה. סמכו על האינטואציה ההורית שלכם וכמובן, במידה ואתם מוצאים לנכון, התיעצו עם גורמי המקצוע כמו אנשי הטיפול הריגשי.
חשוב שתדעו, שרב הבנות עם תסמונת הטרנר, בהינתן תמיכה משפחתית וטיפול מתאים, יתגברו על הקשיים הלימודיים, החברתיים והריגשיים, ישתלבו היטב בחברה ויחיו חיים מלאים וטובים.